שחיתות מפה ועד כאן / עו"ד ד"ר יובל קרניאל

הדיון על שחיתות הציבורית בישראל לוהט סביב ניהול משפטו של ראש הממשלה, והניסיון של הממשלה לבטל בחקיקה את "עילת הסבירות" במשפט המינהלי. מדוע אם כן נראה כי אנחנו משלימים עם התופעה של שחיתות ציבורית?

בשנים האחרונות נאשמו הורשעו ואף נכנסו לכלא בגין שחיתות ציבורית, נשיא מדינה, ראש ממשלה, שר אוצר, שר פנים, ראשי ערים וחברי כנסת, ראש לשכת עורכי הדין, רב ראשי ומועמדים לתפקידים בכירים אחרים. השחיתות שוברת שיאים ונמצאת בשיא של כל הזמנים. במקביל, הפכנו כמעט אדישים לתופעה. אנחנו משלימים איתה, וממעיטים בחשיבותה. מדוע זה קורה?

אחת הסיבות היא לכך היא שאין היום הסכמה רחבה וגורפת בשאלה מהי שחיתות, ומהי שחיתות חמורה או עבריינית שמחייבת שימוש בדין הפלילי, הטלה של קלון, וסילוק של נבחר מהחיים הציבוריים. עבריינים מורשעים כמו אריה דרעי, שלומי לחיאני או אפי נווה מנסים לחזור לחיים הציבוריים, ואף זוכים לתמיכה ציבורית לא מבוטלת.

האם מותר למנות מקורבים? להמליץ לשפיטה על עורכת דין שהיא חברה אינטימית שלך? לקבל הלוואות או מתנות מחברים? מסתבר שהגישה כלפי הסיפורים הללו, תלויה לחלוטין בשאלה האם מדובר באיש ציבור שאני תומך בו, או שאני מתנגד לדרכו הפוליטית.

כידוע, בלי הסכמה רחבה על מותר ועל אסור אין משמעות למשפט הפלילי. המשפט הפלילי אמור להגדיר ולהתייחס לפעולות אנטי חברתיות החמורות ביותר שעושים בני אדם, פעולות שפוגעות בזולת ובחברה וראויות לגינוי מוסרי, ולכן גם לעונש ולקלון חברתי. הבסיס לכל זה הוא הסכמה חברתית רחבה. רק סוציופתים, חולי נפש, לצד עבריינים קשים, מתקשים לזהות את הגבול בין המותר לאסור, בין ההגון למושחת. עד לא מזמן, אנשים שנתפסו בחשד לשחיתות ניסו להתאבד מרוב בושה, או הלכו לכלא בבושת פנים. אולם, מושכלות יסוד אלה, לא תופסות היום – אינן רלוונטיות עוד.

בהעדר הסכמה על הנרטיב, על הפרשנות, ובהעדר הסכמה ערכית ואידיאולוגית על חומרתם או חשיבותם של מעשים, אנו חלוקים היום בשאלה היסודית מהי שחיתות ומהי התנהגות הראויה לגינוי.

כוחות חזקים של מושחתים וסביבתם פועלים כדי לשכנע את הציבור כי "כולם מושחתים", השיח שמנסים להטמיע המושחתים הוא לא בשאלה האם הנבחר הוא איש ישר ואמין, לא בשאלה האם האיש מושחת, האם הוא שיקר, רימה, הפר אמונים ולכן הוא עבריין פסול, אלא לשם מה הוא פעל. האם הוא מקדם מטרות נעלות. האם זה לטובת המפלגה שלי, המחנה שלי, לטובת אנשים כמוני?

אם השחיתות היא עניין יחסי ולא אבסולוטי, אז כדי להכשיר אותה מספיק לשרת מטרה ראויה בעיני הקהל שלי. כך נולד קמפיין "הוא זכאי" של אריה דרעי, שאומץ על ידי אנשי ציבור שהסתבכו. המהלך הוא כזה: כדי להצדיק את השחיתות אני צריך לשכנע את האוהדים שלי, שפעלתי למענם, ושהטענות כלפי על שחיתות, הן בעצם כדי לפגוע בהם, וביכולת שלי להמשיך לעזור להם ולהנהיג אותם. כדי לעשות זאת באופן אפקטיבי אני צריך לסמן את כל מי שטוען שאני מושחת, כמי שהוא האויב של המחנה שלנו. כך נולדה תופעת הקיטוב, שמאיימת להחריב אותנו כחברה, והאשמת מערכת המשפט, כאילו היא צד במשחק הפוליטי.

הקיטוב, הקריעה של העם למחנות שונים, מאפשר הכשרה של השחיתות, שהרי מהי עבירת צווארון לבן קטנה מול הצורך להילחם באויב. כך נולד הצורך לסמן את הצד השני למחלוקת מקצועית או אידיאולוגית, לא רק כמי שטועה, אלא כמי שהוא אויב. כזה שכל האמצעים כשרים כדי להחליש אותו, לפגוע בו, ולהחליף אותו. גם מעשים של שחיתות. כך איבדנו את אמות המידה המשותפות, מתפוררים כחברה ושוקעים בשחיתות.

ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת מאוניברסיטת רייכמן, שותף מייסד במשרד עו"ד קרניאל ושות'. מחבר הספר "הפרת אמונים בתאגיד" הוצאת נבו שעוסק בעבירה של הפרת אמונים. לאחרונה יצא לאור ספרו, יחד עם ד"ר עמית לביא דינור, "משבר אמון – השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה".