השופטת מירה רום פלאי מבית המשפט למשפחה בראשון לציון דחתה תביעה שהגישה אישה כעשרים שנה לאחר הסכם גירושין בדרישה להעביר אליה את מלוא הזכויות בדירתם, שעברו אחרי מות בעלה לאחותו – בטענה של השתק שיפוטי.
בשנת 2001, קבעו התובעת ובעלה בהסכם גירושין שדירתם תימכר ותמורתה תחולק ביניהם שווה בשווה. במסגרת ההסכם ניתנה לאישה זכות ראשונים לרכוש את חלקו של בעלה אם לפי בחירתה. בפועל, במהלך השנים לא נעשה דבר והדירה נותרה על שם שניהם. לאחר 6 שנים, על רקע ניתוק הקשר עם ילדיו – ערך הגבר צוואה שבה ציווה את כל רכושו, נכסיו, זכויותיו וכספו לאחותו. לאחר שנתיים הלך לעולמו. לאחר מותו הגישה האחות בקשה לקיום הצוואה, שאליה צורפה התנגדות הגרושה וילדיה. בסופו של דבר ההתנגדות נדחתה והצוואה קוימה. בהמשך זכתה האחות בתביעה שהגישה נגד הגרושה וילדיה לקבלת דמי שימוש עבור החלק שלה בדירה.
כעשור שנים לאחר מכן הגרושה לא הרפתה והגישה בשנת 2020 תביעה נוספת, שבה טענה כי היא ובעלה הסכימו לפני מותו שהדירה תועבר אליה במלואה, ובתמורה היא תוותר על דרישות כספיות ממנו. בנסיבות אלה, טענה, הדירה אינה חלק מהעיזבון והצוואה לא חלה עליה. גיסתה לשעבר ביקשה מנגד לכבד את ההכרעות השיפוטיות שהתקבלו ביחס לזכויותיה בדירה.
השופטת רום פלאי לא התרשמה מטענות האישה וקבעה שעל תביעתה חל השתק שיפוטי המונע ממנה לטעון לבעלות על מלוא הדירה. היא הבהירה שאין ביכולתה לתקוף החלטות שיפוטיות שכבר עיגנו את זכויות הגיסה בנכס. ביחס לתביעת דמי השימוש הבהירה השופטת רום פלאי שבפסק הדין נקבע מפורשות שאחות המנוח היא בעלים של מחצית מהדירה, כך שאין יסוד לטענה שהדבר פתוח לפרשנות, ויש לדחות את ניסיונות לחזור שוב על טענה זו.
לבסוף הדגישה השופטת שבאותו פסק דין נדחתה גרסת התובעת בדבר ההסכמה עם המנוח להעברת חלקו בדירה אליה ונכתב כי "דווקא משום שהנתבעים ידעו על תוכן הסכם הגירושים, אם היתה הסכמה בעל פה אחרת, כפי טענתם, חזקה עליהם שהיו פועלים ללא לאות להעביר את זכויות המנוח על שם הנתבעת. משנמנעו מלפעול להעברת הזכויות, הדבר מדבר בעד עצמו". כמו כן, התובעת ובעלה פשוט "שקטו על שמריהם" ולא עשו דבר. לדברי השופטת, קביעות אלו הן מעשה בית דין סופי ומונעות מהתובעת לשוב ולטעון טענות חוזרות בנוגע לזכויות בדירה.
עוד בכותרות:
Comments