בית המשפט המחוזי בבאר שבע הפך אתמול את החלטת של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע וקבע כי אין לבצע שימוש בעוברים מוקפאים ללא הסכמת האב הביולוגי, גם במקרים של שימור פוריות בשל מחלה.
ההחלטה התקבלה על ידי השופטת גאולה לוין והשופטת פאני גילת-כהן, כנגד דעת המיעוט של השופט יעקב דנינו.
"כמיהתה של המשיבה היום לילד שיהיה ילדה הגנטי, מובנת ומעוררת אמפטיה גדולה. אך לטעמי לא ניתן לוותר על יסוד ההסכמה של המערער", כתבו השופטות.
"ההכרה המבורכת בזכות החוקתית להורות, לצד ההתפתחויות הטכנולוגיות והמשפטיות, לא יכולים לסייע בידה בנסיבות המצערות של המקרה שלפנינו".
האירוע מתאר זוג שהיו בקשר חברי במשך כשנתיים, מבלי להקים קשר זוגי רשמי או תכננו להביא ילדים לעולם. בשנת 2015, בעקבות מחלתה האונקולוגית של האישה, הם נקלעו להליך שימור פוריות דחוף, שבו נדרשו לקבל החלטות אישיות וחשובות בתוך ימים ספורים, מבלי שהתכוננו לכך מראש. במהלך ההליך נוצרו שלושה עוברים מוקפאים מביציותיה של האישה וזרעו של בן זוגה לשעבר.
במהלך ביצוע ההליך, הצדדים לא ידעו שהאישה תיאלץ להפסיק את טיפולי שאיבת הביציות הנוספות ולעבור כריתת רחם. ההנחה הייתה כי לאחר הסבב הראשון, האישה תתחיל סבב טיפולים נוסף, כפי שאכן תוכנן, אך למרבה הצער הדבר לא התרחש. זמן קצר לאחר מכן, בני הזוג נפרדו.
"השאלה הקשה והרגישה המונחת לפתחנו היא האם אשה רשאית לעשות שימוש בביציות שהוצאו מגופה בהליך שימור פוריות בבית החולים סורוקה בשנת 2015 והופרו בהפרייה חוץ-גופית בזרעו של בן זוגה דאז, חרף התנגדותו של האיש", כתבו השופטות לוין וגילת כהן.
"מסיבות רפואיות מצערות האשה אינה יכולה לממש הורות 'בדרך הטבע' והיא צריכה להסתייע בטכנולוגיות רפואיות ובמטען הגנטי של האיש. השאלה בה עלינו להכריע היא האם השאיפה הלגיטימית והמובנת של האשה להפוך לאם יכולה לצאת אל הפועל ללא הסכמת האיש".
כחמש שנים לאחר שהוקפאו העוברים, באוקטובר 2020, פנתה האישה לבן זוגה לשעבר וביקשה את אישורו לעשות שימוש בעוברים המוקפאים באמצעות הליך פונדקאות. כאשר סירב, היא פנתה לבית המשפט לענייני משפחה, אשר נעתר לבקשתה והתיר לה לעשות שימוש בעוברים.
השופטות לוין וגילת כהן, קבעו כי למרות הקושי והנסיבות הטרגיות, אין אפשרות ניתן לוותר על הצורך בהסכמה של האב הביולוגי. הן ציינו כי בעת הליך ההפריה היה ידוע לשני הצדדים שתידרש הסכמה משותפת לכל שלב בתהליך, עד להחזרת העוברים לרחם, כפי שעולה גם מהוראות התצהיר שנחתם ותואם את הפרקטיקה הנהוגה והמסגרת החוקית הקיימת בנושא.
המערער אמנם לא שיתף את המשיבה בהתלבטויותיו ובתחושותיו לגבי המשך הקשר בניהם בנוגע להליך שימור הפוריות, אך הדבר אינו עולה כדי השתק הבטחה ולא יכול לשמש כתחליף להסכמה מפורשת של המערער. השופטות הבהירו כי הדרישה להסכמה ברורה לשימוש בעוברים המשותפים הוא מהותי וכבד משקל, שכן מדובר בהסכם הנוגע לזכויות הפרט המקודשות ביותר – הזכות להורות והזכות לאוטונומיה.
בניגוד לדעת השופטות, השופט דנינו סבר בדעת מיעוט כי במצב של התנגשות בין זכותה של האישה להפוך לאם לילד הנושא את מטענה הגנטי שלה לבין זכותו של האיש שלא להפוך להורה בניגוד לרצונו, הזכויות אינן שוות משקל. הוא הצביע על האפשרות לנתק את הזיקה ההורית של האב מהילד העתידי, בהתאם למתווה ייחודי שהוצע על ידי היועצת המשפטית לממשלה על יסוד חוק הפונדקאות.
השופט דנינו התייחס לכך שהמערער התחתן מאז עם אישה אחרת והפך לאב לשני ילדים, ובכך מימש את זכותו להורות. לשיטתו, עובדה זו מלמדת כי התנגדותו לשימוש בעוברים המוקפאים אינה מטעמי עקרון. בנוסף, הוא קבע כי המערער מושתק מלחזור בו מכוח עקרון ההסתמכות הסבירה, תוך פגיעה במצבה של המשיבה לרעה על יסוד מצגיו.
Comments