אם לשני בנים שהלכה לעולמה הותירה צוואה בשנת 1996 שבה קבעה כי עיזבונה יחולק בין שני בניה שווה, אך את הדירה שברשותה ציוותה לאחד הבנים. בצוואה ציינה כי בחרה כך משום שבנה השני מסודר מבחינה כלכלית יותר והביעה תקווה שהחלטתה תתקבל בהבנה ושלא תיווצר מחלוקת בין האחים.
בשנת 2000 ערכה האם צוואה נוספת בנוכחות עדים, שבה אישרה את תוכן הצוואה הקודמת, וציינה כי בנה שלא יקבל את הדירה, מסודר מבחינה כלכלית יותר. הבן שנושל לא השלים עם הצוואה. לטענתו, אמו לא חתמה עליה וכי יש בה פגמים, העדים לא הבינו רוסית בעוד האם דיברה רוסית בלבד, ולכן היא לא הבינה על מה חתמה. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע שהצוואה תקוים.
הבן לא השלים עם ההחלטה, וערער לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שעסק בשאלה, על מי הנטל להוכיח שהמנוחה הבינה את תוכן הצוואה שעליה חתמה - במיוחד כאשר בצוואה לא צוין שהיא הוסברה למצווה שלא מסוגלת לקרוא בעצמה.
השופטים שאול שוחט (בצילום), עינת רביד ונפתלי שילה קבעו כי הנטל על מי שמבקש לקיים את הצוואה להוכיח שמישהו הקריא למצווה את תוכנה במלואה. ביהמ"ש הדגיש שהיעדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין. עם זאת, אם לביהמ"ש לא היה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה - ניתן לקיים את הצוואה למרות הפגם.
הרכב השופטים קבעו כי אין בדל ראיה שתוכן הצוואה הוקראה למנוחה ויש ספקות משמעותיות לגבי נסיבות עריכתה. הבן שהיה אמור לקבל את הדירה, לא הרים את הנטל להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה האמיתי של האם, מכיוון שהיא לא הייתה מסוגלת לקרוא אותה בעצמה.
לפיכך, נקבע כי הצוואה משנת 2000 לא תקוים, כך שדירת המגורים תחולק באופן שווה בין האחים. בנוסף, הוחלט כי האח שהפסיד ישלם 20 אלף שקל הוצאות משפט לאחיו.
Commentaires