הקרב הלא נעים על הדירה: בית המשפט נדרש להכריע למי שייך בית מגורים

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בני זוג שהתגרשו לאחר 11 שנות נישואים ושני ילדים מצאו את עצמם עם שאלה למי שייך בית המגורים. הבית, רשום על שמם של השניים נרכש במחיר של 595 אלף שקל מתוך כספים שקיבל הבעל כפיצוי על נכותו סמוך לנישואים.

כספי הפיצוי הוחזקו בחשבון בנק נפרד. האישה הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, בה טענה כי היא זכאית למחצית מהבית בהתאם לרישום המשותף; בעוד שהבעל טען כי הבית שייך לו, משום שכספי הפיצוי אינם  נחשבים לכספים "בני־איזון" שיש לחלקם בין בני הזוג.

חוק יחסי ממון קובע כי בעת הגירושים, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית מהנכסים, אך מחריג נכסים מסוימים (המכונים "נכסים חיצוניים"), כגון כספי פיצויים. עם זאת, ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס ובכך להשיג זכויות בו. כוונת השיתוף נלמדת מתוך מכלול נסיבות, כולל משך תקופת המגורים המשותפים, אווירת השיתוף הכלכלי ותרומה משותפת לרכוש הבית.

השופט איתי כרמי (בצילום) קבע לאחרונה כי האישה זכאית למחצית הבית, משום שהבעלות המשותפת ניתנה לה כמתנה בדרך של רישום הבית בחלקים שווים, כשהרישום עצמו מהווה הוכחה חד משמעית.

לא הוכח ניצול של הבעל או כי רישום נעשה למראית עין כביטוי לכבוד, כפי שטען הבעל. השופט ציין כי העובדה שתקוות לעתיד מתבדות אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לראייתה של מתנה כבטלה, הדגיש השופט.

בנוסף נקבע כי הבעלות המשותפת נגזרת מכוונת שיתוף ספציפי: בני הזוג גרו בבית עם ילדיהם, ולאחר מכן, הבית הושכר, ודמי השכירות הועברו לחשבון המשותף.

בשל העובדה שהבעל המשיך להתגורר בבית, בית המשפט חייב אותו לשלם לאישה דמי שימוש בסך 1,500 שקל בחודש למשך שנתיים, והורה במקביל על מכירת הבית לצורך חלוקת שוויו. נוסף על כך, הבעל חויב לשלם 25 אלף שקל שכר־טרחת עורך דין של האישה.