עיריית תל אביב-יפו עיקלה חשבון של אישה שלא גרה בעיר, זה הסתיים בנזיפה של השופט

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית משפט השלום בתל אביב פסק לאחרונה כי העירייה תפצה ב-73 אלף שקל אישה שחשבונה עוקל בגין חוב ארנונה שיוחס לה, אף על פי שמעולם לא גרה בעיר. במהלך ההליך התברר כי תעודת הזהות שלה נגנבה ומישהו רשם אותה כשוכרת. ניסיונותיה להסביר זאת עלו בתוהו, מה שגרם לה להיכנס למצב כלכלי ונפשי קשה.

מדובר בעולה חדשה שחיה לבדה בבני ברק. חשבונה עוקל ב-2009 על ידי עיריית תל אביב שהחלה בהליכי גבייה מנהליים. כאשר ניסתה לברר את הסיבה לעיקול הוסבר לה שב-2002 היא נרשמה כמחזיקה של דירה בשטח של 100 מ"ר ברחוב מסילת ישרים בתל אביב. ניסיונותיה לשכנע את פקידי העירייה שהיא אינה מכירה את הנכס ושסביר להניח שמישהו ניצל והשתמש בתעודת הזהות שלה שנגנבה, לא התקבלו, ונאמר לה שעליה להגיש השגה. 

אולם, ההשגה שהגישה האישה, אשר כללה הסכמי השכירות שלה בדירה בבני ברק והעתק של התלונה במשטרה בעניין גניבת תעודת הזהות, נדחתה במכתב קצר. ערר שהגישה נדחה גם הוא בטענה שהיא לא התייצבה לדיון, בניגוד לבעל הנכס שהעיד שהיא שכרה ממנו את הדירה. בתגובה,  היא טענה כי הגיעה לדיון אך לא אפשרו לה להיכנס אליו וביקשו ממנה להמתין מחוץ לדלת.

מאז נותר החוב בעינו, יחד עם העיקול על חשבון הבנק שלה. בינואר 2011 אף נשלחו מעקלים אל דירתה ונטלו משם רכוש. לדבריה, רק לאחר שנים רבות של חוסר אונים היא הצליחה למצוא עורך דין שיסכים לייצג אותה והגישה תביעה.

לדבריה, חייה נהרסו מאז העיקול. היא לא הצליחה לקבל משכורת מסודרת לחשבון הבנק, לא יכלה לעבוד, לשכור דירה, לעשות ביטוח רפואי או לשלם על טיפול שיניים או קו טלפון. היא ציינה שהיא מרגישה שבויה של עיריית תל אביב. לדבריה, בעקבות הביקור של ההוצאה לפועל היא נקלעה למשבר נפשי ולדיכאונות.

אכן, בפסק השופט גיא הימן (בצילום) השמיע ביקורת נחרצת על עיריית תל אביב: "בפרשה זו מצאה התובעת את עצמה ניגפת לפניהן של חומות-הבירוקרטיה; נכשלת בסדרי-דין וטועה בכללים ובבני-כללים של פרוצדורה. היא מצאה את עצמה, להו ו תה, בסיוט מתמשך והענין היחיד המשתנה בו הוא שיעורו, ההולך ותופח, של חוב ונטען כי היא חבה ל רשות ציבורית חשובה ורבת-כוח – העירייה של תל אביב-יפו".

עוד אמר השופט: "במשך שנים ארוכות, שהביאוה אל עברי-פי-פחת, לא זכתה התובעת לכך שמישהו ישמע ברצינות את טענותיה, יעיין בראיותיה וישקלן לגופם של דברים. אילו היה הענין משעשע; אלמלא מצאה התובעת את עצמה, בגבור הקשיים, קצה בחייה ולא פחות מכך, היה ודאי אפרים קישון מטריח את עצמו ויורד אל הארץ, על מנת לחזות בפרי-דמיונו, קורם אור וגידים, ברחוב אבן גבירול מס' 69 שבתל אביב-יפו".

השופט הדגיש כי עדות התובעת הייתה אמינה מאוד ונתמכה במסמכים בכתב. לעומת זאת, עמדת העירייה "נשענה על כרעי-תרנגולת" ולא הציגה דבר נגד, פרט לקיום  החוב עצמו. נקבע שהתובעת הוכיחה כי לא החזיקה בנכס המדובר, לא בשנים הנטענות ולא בכלל.

בפסק הדין נכתב כי התנהלות העירייה משקפת חוסר רגישות, התנשאות וערלות לב. השופט חייב אותה להחזיר לתובעת כספים שכבר גבתה (כ-4,000 שקל), בנוסף הפרשי הצמדה וריבית ופיצוי על עוגמת הנפש בסך 35,500 שקל. העירייה חויבה גם בהוצאות בסך 3,650 שקל ובשכר טרחת עורך דין בסך 33,800 שקל.