דוכן פלאפל פעל בחצר תוך השתלטות על שטחים משותפים

מאת: שלמה בוצ'צ'ו

בית משפט השלום בשוקן קיבל לאחרונה תביעת פינוי של דוכן פלאפל ברחוב הרב שך בני ברק לקידום פרויקט תמ"א 38 בבניין. השופטת טל פישמן לוי (בצילום) קבעה כי בעל הדוכן מחזיק בנכס שלא כדין.

התובעת ירשה מסבתה את הזכויות בשתי החלקות בבניין וב-85% מהרכוש המשותף. היא הגישה את התביעה נגד בעלי חנות ירקות הפועלת בקומת הקרקע של הבניין, ונגד נכדו שמפעיל דוכן פלאפל במקום.

לטענתה, בניית הדוכן בוצעה תוך פלישה לשטח משותף של כל הדיירים, בניגוד לחוק בניגוד לחוק וללא הסכמת יתר הדיירים. היא הדגישה כי מזה שנים הנתבעים גורפים הון לכיסם על חשבון הבעלים החוקיים בבניין. לטענתה, במשך השנים הנתבעים הרחיבו את בהדרגה את פלישתם וביצעו את ההשתלטות על השטח שלב אחר שלב, בסיוע בני משפחתם.  

עוד נטען שהנתבעים חסמו גישה ישירה מחזית הבניין לחצר הסמוכה לדירתה, ובכך למעשה חסמו לא את המעבר לצד השני של הבניין. התובעת ציינה שמדובר במשפחה הפועלת בטקטיקות הפחדה ומשתמשת בכוח הזרוע ומטילה אימה על דיירים אחרים. כך למשל, נאלצה אחת המשפחות להתקין שער בצד הדרומי של הבניין כדי לשמור על הרכוש מפני משפחת הנתבעים להשתלט גם על הרכוש המשותף באזור נוסף. 

מנגד, הסב טען כי אינו הבעלים של דוכן הפלאפל, ומכאן שאין יריבות ישירה בינו לבין התובעת. הוא הוסיף כי מעשיה באים ממניעים זרים שמטרתם לגרום לשוכר של החנות שבבעלותו להתפנות, ובכך להעניק לה יד על העליונה במסגרת משא ומתן לקידום פרויקט תמ"א 38 בבניין.

הנכד טען כי הדיירים לא הביעו התנגדות להקמת דוכן הפלאפל, ובכך למעשה נתנו את הסכמתם להפעלתו. הוא ציין שהוא ואשתו נאבקים לפרנס משפחה בת 12 נפשות וצברו חובות, והדוכן הוא הנכס היחיד שלהם.

השופטת טל פישמן לוי הבהירה שאין מחלוקת כי דוכן הפלאפל ממוקם בשטח הרכוש המשותף, והדגישה כי הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה חייבת להיות בהסכמת כל בעלי הדירות.

השופטת ציינה שהנכד אמר בעדותו כי קיבל הסכמה מ"הרוב המוחץ" של בעלי הנכסים, ולמעשה הודה שלא קיבל את הסכמת כלל הדיירים. כמו כן, לא הוכחו ההסכמות שציינו הנתבעים להגנתם, ולא הוצגו כל ראיות להסכמה במהלך ההליך. 

בהיעדר הסכמה פה אחד של כל הדיירים כחוק נקבע שאין להכיר בזכות הנתבעים לניצול שימוש ייחודי ברכוש המשותף. השופטת הדגישה כי שימוש בלעדי למטרות רווח אישי והפעלת עסק, תוך חסימת גישה מיתר הדיירים ומעבר חופשי לחלקים אחרים של הבניין, מהווה שימוש ייחודי שאינו סביר בשטח משותף. בנוסף, שתיקת הדיירים לאורך השנים לא מייצרת זכות שאינה קיימת.

משכך,  קיבלה השופטת את הטענה שהדיירים פחדו ממשפחת הנתבעים. בסופו של דבר הורתה השופטת לנכד לפנות את הדוכן בתוך שלושה חודשים, ולשלם הוצאות משפט בסך 50 אלף שקל, אולם, אם יעמוד בלוח הזמנים שנקבע לפינוי, יופחת הסכום ל- 25 אלף שקל.