דרש לפנות דייר מוגן בטענה כי הוא מפעיל בו "בית בושת" מה קבעה השופטת הירשפלד?

מאת: שלמה בן ברוך

בית משפט השלום בירושלים דחה תביעה שהוגשה על ידי גוף דתי, שדרש לפנות דייר המתגורר בנכס ברחוב יפו, הנמצא בבעלותו, בטענה כי הוא מפעיל בו בית בושת. השופטת המוערכת מיכל הירשפלד קבעה שהטענה לא הוכחה.

מדובר בדירת 3.5 חדרים הממוקמת בבניין בבעלות הקדש דתי לטובת כולל "וואהלין". הדייר הנוכחי, בן 63, מתגורר שם מאז 1965 עם אביו. לאחר פטירת אביו במאי 2012, המשיך הבן להתגורר בדירה בגפו. התביעה נגדו הוגשה בינואר 2019.

לדברי הכולל, הזכות לדיירות מוגנת הייתה של המנוח בלבד ולא הועברה לבנו. עוד נטען כי גם אם הבן נחשב לדייר מוגן, הרי שקמו עילות לפינויו, בשל השכרת הדירה למטרה שאינה חוקית -בית בושת–, וכן דמי שכירות שלא שולמו במשך מספר שנים. משכך, נטען כי הוא חייב לשלם לכולל 420,000 ש"ח כדמי מפתח או דמי שכירות במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה המשפטית השווה ל-5,000 ש"ח לחודש.

השופטת הירשפלד הדגישה כי הכולל היה מודע לכך שהנתבע ואביו מתגוררים בדירה מאמצע שנות ה-60, אך רק ביקשו פינוי ותשלום דמי שכירות לאחר למעלה מיובל שנים. בהינתן נסיבות אלו, קבעה השופטת שעל הכולל מוטל הנטל להוכיח שהנתבע אינו דייר מוגן - והוא נכשל בכך.

על סמך הראיות שהובאו, עולה כי בתחילת השכירות שילם אביו של הנתבע תשלום ניכר הנחזה להיות דמי מפתח, שווה ערך לרכישת זכות בעלות בדירה. משכך, האב נחשב "דייר מוגן", ובעקבות פטירתו, בנו ירש אותו במעמד זה שכן התגורר עם אביו בנכס לפחות שישה חודשים לפני פטירת אביו והרבה יותר מכך.

השופטת דחתה את טענת הכולל כי השוכר עוסק בשימוש לא חוקי בדירה. והוסיפה, הטענה בדבר הפעלת בית בושת הועלתה לפני חצי יובל על ידי המנוח במהלך דין ודברים עם נציג התובע, אולם, בפועל לא ניתן היה לבסס טענה זו, והיא ככל הנראה מיוחסת לחוסר הסכמה של שהמנוח אשר הסתייג מאורחות חייו של הבן.

משהוכר הנתבע כ"דייר מוגן" והטענות לפינוי נדחו, נקבע שהתביעה חסרת בסיס. יתרה מכך, נקבע שאפילו בתרחיש של אי-תשלום השכירות לאורך השנים נחשב לעילת פינוי, הרי שבנסיבות חריגות של מקרה זה – עשרות שנות מגורים בנכס ללא דרישת תשלום, לצד גילו המבוגר של הנתבע ומצבו הכלכלי הרעוע – ראוי להעניק לו "סעד מן הצדק" ולמנוע פינוי.

סוף דבר: התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 11,700 שקל.