בית משפט השלום בירושלים פסק לאחרונה לטובת צעירה בתיק רשלנות רפואית נגד קופת חולים "לאומית". הצעירה טענה כי עיכוב של למעלה מארבע שנים באבחון מחלת הקרוהן שלה הוביל לנכויות פיזיות ונפשיות משמעותיות. השופטת (בצילום) מיכל הירשפלד קבעה שרופאי קופת החולים היו צריכים להבין שלא מדובר בהפרעת אכילה. כתוצאה מכך היא תפוצה בכ-780,000 שקל.
התובעת החלה לסבול מכאבי בטן, שלשולים, הקאות ואובדן תיאבון בגיל 12 (מאז 2009.) עם הזמן היא סבלה מאנמיה וירידה משמעותית במשקל. למרות הסימנים הברורים הללו המצביעים על מחלת קרוהן, הרופאים שלה הפנו אותה לטיפול פסיכולוגי, תזונתי ופסיכיאטרי במחלקת הפרעות אכילה. רק בדצמבר 2013 היא אובחנה כסובלת מהמחלה.
בתביעתה משנת 2017, טענה הצעירה שהעיכוב הוביל לנכות חמורה יותר בגסטרו בהשוואה למה שהייתה מתמודדת אילו המחלה הייתה מתגלה מוקדם יותר. עוד היא ציינה כי הטיפולים המיותרים שעברה בשנים שחלפו האבחון גרמו לה גם לנכות נפש.
הצעירה סבורה כי דחיית האבחון מהווה רשלנות רפואית, המצדיקה פיצוי על הנזק שנגרם. היא סיפרה כי רשלנות זו מנעה ממנה את האפשרות להתגייס לצה"ל ולגשת לבחינות בגרות, מה שגדע את החלום שלה לעסוק בקריירה של אחות.
מנגד, קופת חולים "לאומית" טוענת כי פעולות הרופאים באותה עת היו מקצועיות, וטענתה של הצעירה היא בגדר של חוכמה בדיעבד. קופת החולים הודתה כי ניתן לאבחן מוקדם יותר של מחלת קרוהן, אלא שלשיטתה מדובר בעיכוב של כשנה וחצי אשר לא גרם נזק לצעירה.
אולם השופטת הירשפלד קבעה שקופת חולים לאומית טועה בשתי נקודות: הן בקשר לתקופת האיחור והן בהיקף הנזקים שנגרמו לצעירה בעקבותיו. לגבי תקופת האיחור היא קבעה את המועד שבו היה על הרופאים לאבחן את המחלה על ספטמבר 2011 – המצביע באיחור של כשנתיים ושלושה חודשים, ולא של שנה וחצי.
פסק הדין הדגיש שלפני האבחנה הרשמית שלה, הצעירה דיווחה על תסמינים המצביעים על מחלת קרוהן, כולל כאבי בטן, שלשולים, הקאות ואובדן תיאבון קרוב ל-25 פעמים. נקבע כי קופת החולים ורופאת המשפחה לא פעלו במיומנות הצפויה מהן ובהערכה מקיפה של מצב התובעת לאורך החודשים והשנים ובכך התרשלו.
עוד הדגישה השופטת כי "התובעת שמה מבטחה ברופאת המשפחה שלה שליוותה אותה במשך שנים (וברופאים נוספים של מרפאת קופת החולים שלה, אותה ביקרה מידי פעם), אולם אלה לא פעלו להצדיק את האמון שניתן בהם ולא מילאו את התפקיד המצופה מהם, כפי שפורט לעיל. הנתבעות הפרו כלפי התובעת את חובת הזהירות שהן חבות כלפיה".
והוסיפה: "הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת והתרשלו כלפיה, באופן שחל עיכוב באבחון מחלתה לכל המאוחר מספטמבר 2011 ועד דצמבר 2013, השאלה שיש להשיב עליה עתה היא האם איחור זה באבחון גרם לתובעת לנזק. במילים אחרות, האם הנכות ממנה סובלת התובעת קשורה בקשר סיבתי לאיחור באבחון מחלתה. אם תינתן תשובה חיובית לשאלה זו יהיה מקום לבחון את שיעורו של הנזק שנגרם לתובעת."
השופטת דחתה את טענת ההגנה לפיה נכותה הנפשית של הצעירה נובעת מאירועים לא קשורים למחלה, "היותה ילדה שמנה וביישנית. עוד הושפע תפקודה בבית הספר מהגירושים שעברו הוריה". וקבעה שהלכה למעשה נגרמה לה נכות נפשית קבועה בשל הרשלנות בעיכוב האבחון ובהשלכותיו.
בהינתן הנסיבות, השופטת פסקה לצעירה פיצוי בסך כולל של 650,000 ש"ח, בגין אובדן כושר השתכרות, כאב וסבל, לכן 130,000 ש"ח לכיסוי הוצאות ושכ"ט עו"ד.
Comments