תושבי כפר בצפון עתרו לעליון: דורשים הכרה בהבטחת פיצוי על הפקעות משנות ה־70

מאת: שלמה בן ברוך

בית המשפט העליון בירושלים, בראשות נשיא בית המשפט השופט יצחק עמית, דן לאחרונה בעתירה לדיון נוסף שהוגשה על ידי בני משפחתו של המנוח ג'מיל נבואני ז"ל, ראש המועצה המקומית לשעבר בג'וליס, בטענה להפרת התחייבות שלטונית שהעניקה המדינה לתושבי הכפר בשנות ה-70 לפיצוי במקרקעין בעקבות הפקעות.

בעתירה, שהוגשה על ידי שישה מאחיו ובניו של המנוח, ובראשם שייח' חסן נבואני ושייח' כמאל נבואני, נטען כי המדינה חזרה בה מהבטחה שלטונית שניתנה בשנת 1978, במסגרתה התחייבו נציגי המדינה להעביר מקרקעין חלופיים לתושבים הדרוזים בכפר ג'וליס, כפיצוי על הפקעות שבוצעו בשנות ה-60.

העותרים טוענים כי ההבטחה נמסרה במפורש על ידי נציגי הממשלה, לרבות במעמד ישיבה שהתקיימה ביום 6.2.1978, בהשתתפות חבר הכנסת לשעבר אמל נסראלדין ז"ל, אשר העיד כי ההסכמה להעניק מקרקעין חלופיים הייתה על דעת ראש הממשלה דאז מנחם בגין ושר החקלאות אריאל שרון. לדברי העותרים, ההבטחה גובתה במסמך חתום, והיא הייתה ידועה ונתפשה כהתחייבות רשמית.

עוד צוין בעתירה כי גם מי ששימש באותה עת כפקיד בכיר במשרד החקלאות, תושב הכפר ג'וליס – עלם נבואני – העיד בפני בית המשפט המחוזי בחיפה כי ההבטחה אכן ניתנה, וכי מדובר בהסכמה ממשלתית רשמית. בית המשפט המחוזי, מפי השופט אמיר טובי, קיבל את עמדת העותרים בפסק דינו המקורי, אולם בית המשפט העליון הפך את ההחלטה בערעור שהגישה המדינה.

השופט יצחק עמית, שעמד בראש ההרכב שכלל את השופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ, קבע כי לא מדובר בהבטחה מנהלית ברורה ומחייבת, אלא לכל היותר בהצהרת כוונות כללית. עוד הוסיף כי גם אם הייתה קיימת התחייבות, עומד למדינה שיקול דעת לחזור ממנה כאשר יש בכך אינטרס ציבורי מובהק.

עו"ד זכי כמאל (בצילום), שייצג את העותרים, טען כי קביעה זו מהווה פגיעה ישירה באמון הציבור הדרוזי במוסדות המדינה. לדבריו, אם חזרה מהבטחה שניתנה במפורש ובכתב על ידי רשויות המדינה – בתיווך חבר כנסת ולנוכח ראשי המועצה – איננה מחייבת, הרי שאין משמעות מעשית להבטחות שלטוניות.

בעתירה נטען כי פסיקתו של בית המשפט העליון יוצרת הבחנה בעייתית, לפיה מימוש הבטחות מנהליות לתושבים דרוזים איננו נחשב לאינטרס ציבורי, גם כאשר מדובר בתושבים המשרתים את המדינה בנאמנות. כמו כן נטען כי העותרים עשו כל שלאל ידם כדי להביא ליישום ההבטחה בדרכים מוסדיות, ללא הצלחה.

למרות דחיית הערעור, החליט בית המשפט העליון להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן האם עומדת לעותרים זכות לפיצוי כספי. השופט עמית ציין כי שאלת עצם קיומה של ההתחייבות ככזו שלא מומשה עשויה לשמש בסיס לדרישה לפיצוי כלכלי, גם אם לא ניתנו מקרקעין בפועל.