השופט אילן צור שם קץ לניסיון כניסה לישראל – למרות טענות לאיומים מצד הרשות הפלסטינית

מאת: שלמה בוצ'צ'ו

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בפני השופט אילן צור (בצילום), דחה עתירה מנהלית שהגיש אדם יחד עם 11 מקרובי משפחתו – בגירים וקטינים – נגד מדינת ישראל, ועדת מאוימים. במסגרת העתירה ביקשו למנוע את גירושם מישראל בטענה כי נשקפת להם סכנה ממשית בשל זיהוים כמי שהיו מעורבים בניסיון למכירת מקרקעין ליהודים בתחומי הרשות הפלסטינית.

בעתירה ובבקשה לסעד זמני טענו העותרים כי בעקבות אותה עסקה שלא יצאה אל הפועל, הם הפכו מטרה לרדיפה, נחקרו על ידי מנגנוני הרשות הפלסטינית, קיבלו זימונים חוזרים ונשנים ואף נאלצו לשהות בכלא. לדבריהם, פנו לוועדת המאוימים, אך בקשתם לא נבחנה ברצינות, והם לא זכו למענה ענייני.

השופט צור סקר את הרקע להליך וציין כי העותרים כבר פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה קודמת, אשר נדחתה באוקטובר 2024 על ידי השופט נמרוד פלקס בשל מחדלים בהמצאה. בהמשך, בינואר 2025, דחתה ועדת המאוימים את פנייתם לגופה, בציינה כי הבקשה הכללית, נעדרת מיקוד, לא ניתנת לבדיקה ראויה. בתשובתה הוסיפה כי התצהירים שצורפו אינם מעידים על מאוימות, וכי המסמכים חסרים פרטים מהותיים, לרבות מועד העסקה ומיקום המקרקעין.

השופט אילן צור קבע כי העתירה דינה להידחות על הסף, שכן העותרים לא מיצו את ההליך המינהלי כנדרש: "העותרים אינם יכולים לשוב ולפנות לבית המשפט בעתירה מינהלית – שעה שלא הגישו כלל בקשה סדורה, מנומקת ומבוססת לרשות המוסמכת", כתב. עוד הובהר כי כבר בשנת 2021 פנו ארבעה מהעותרים לוועדה, ואף נתבקשו להשלים מסמכים – אך לא עשו כן.

השופט הדגיש כי טענות כלליות אינן תחליף לתשתית ראייתית: "לאחר שעיינתי בעתירה ובבקשה בכובד ראש, סבורני כי דין העתירה (והבקשה לסעד זמני) לדחייה על הסף – זאת אף מבלי לקבל תגובת המשיבה – בהיותה מוקדמת, ומן הטעם שטרם מוצה או אף החל ההליך המינהלי". לדברי השופט, אין המדובר בפגם טכני אלא בהתנהלות עקבית של אי שיתוף פעולה עם רשויות המדינה.

עוד נקבע כי החומר שהגישו העותרים – כולל התצהירים, הזימונים והפניות – אינו מספיק להוכחת טענותיהם. גם אם ניתן למצוא בהם חיזוק מסוים, הרי שאין בהם כדי לבסס עילת מאוימות ממשית. "המשיבה התריעה מספר פעמים, דרשה פירוט וראיות – והעותרים התעלמו. תחת לפעול לפי הנדרש, הם פנו בשנית לבית המשפט", קבע.

בית המשפט הוסיף כי מדובר בשימוש לקוי בזכות הגישה לערכאות. "כאשר אין תשתית, אין גם הצדקה לבחינה שיפוטית חוזרת", נכתב. השופט צור עמד על כך שמהתנהלות העותרים ניכר חוסר ניקיון כפיים, שניכר בבחירה לעקוף את ההליך המנהלי באופן ישיר.

בסיכומו של פסק הדין חזר השופט אילן צור על עמדתו העקרונית: "המנגנון המינהלי לא מוצה, החומר שהוגש דל ולא תומך בטענות, והעתירה במתכונתה הנוכחית היא לכל היותר ניסיון להקדים את ההליך ללא ביסוס". העתירה נדחתה על הסף, ללא צו להוצאות.