עובדת לשעבר נגד עיריית אילת: טענה לאפליה בפנסיה התקציבית – מה פסק השופט?

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, דחה לאחרונה תביעה שהגישה עובדת עיריית אילת לשעבר להכרה בזכאותה לפנסיה תקציבית מהעירייה. בפסק הדין שניתן בפני השופט יעקב אזולאי, נקבע כי התביעה התיישנה וכי התובעת לא הוכיחה עילה לקבלת הפנסיה התקציבית, בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים.

התובעת, שהועסקה תחילה דרך החברה הכלכלית לאילת בע"מ החל מיוני 1995 ועד מאי 1997, נקלטה לאחר מכן כעובדת מן המניין בעיריית אילת. לטענתה, יש לראות בתקופה בה עבדה דרך החברה הכלכלית כתקופת עבודה בעירייה, ולפיכך להכיר בתקופת עבודתה כעובדת עירייה לכל דבר, כולל זכאותה לפנסיה תקציבית.

התובעת טענה כי מהלך ההתיישנות נדחה עד למועד שבו נודע לה כי הייתה זכאית להיקלט במסלול פנסיה תקציבית לאורך כל שנות עבודתה. לטענתה, העירייה לא יידעה אותה בדבר מצבה העובדתי והמשפטי, ורק לאחר שנים רבות התגלו לה המסמכים המלמדים על זכאותה. היא הוסיפה כי העירייה העלימה ממנה מסמכים והטעתה אותה לגבי זכויותיה הפנסיוניות. בנוסף, התובעת טענה לאפליה, שכן עובדים אחרים שעברו יחד איתה מהחברה הכלכלית לעירייה קיבלו פנסיה תקציבית במלואה.

מנגד, העירייה טענה כי עילת התביעה התגבשה בעת קליטתה של התובעת לעירייה בשנת 1997, ולכל המאוחר בשנת 2001, עת נחתם הסכם המעבר לפנסיה צוברת, ולכן התביעה התיישנה. העירייה ציינה כי התובעת חתמה במועד קבלתה על הצהרה לפיה היא מבוטחת בפנסיה צוברת, וכי אין לה כל זכות לפנסיה תקציבית. עוד נטען כי בפסק דין שניתן בעניינה בשנת 2009, קבע בית הדין במפורש כי התובעת אינה זכאית לפנסיה תקציבית. לגבי טענת האפליה, העירייה טענה כי לא הייתה כל הבחנה פסולה, וכי כל עובד נבדק לפי נסיבותיו האישיות.

השופט אזולאי ציין כי התובעת חתמה בעת קבלתה לעבודה בשנת 1997 על הצהרה לפיה היא מבוטחת בפנסיה צוברת ולא תקציבית. כמו כן, בפסק דין שניתן בעניינה בשנת 2009 צוין במפורש כי אינה זכאית לפנסיה תקציבית, דבר שהיה ידוע לה בזמן אמת. משכך, טענותיה בדבר גילוי מאוחר של עובדות חדשות נדחו.

 בנוסף, בית הדין דחה את טענותיה של התובעת כי עיריית אילת הסתירה ממנה מסמכים או הטעתה אותה בנוגע לזכויותיה הפנסיוניות. נקבע כי לא הוכחו יסודות של תרמית או התנהלות פסולה מצד העירייה, וכי התובעת ידעה על תנאי העסקתה לאורך השנים.

בסיכומו של דבר, בית הדין קבע כי התביעה נדחית מחמת התיישנות ולגופה, תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט בסך 7,500 שקל.