בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהרכב השופטים שאול שוחט, נפתלי שילה ועינת רביד, קיבל ערעור שהגיש אב נגד בתו בנוגע לזכויותיו בדירה שהייתה בבעלות גרושתו המנוחה. השופטים פסקו כי הבת תשלם לאב את חלקו בנכס, בהתאם להערכת שמאי, ועד לסכום מרבי של 974 אלף שקל.
הסכסוך המשפטי עסק בפרשנות הסכם גירושין שנחתם בשנת 1995 ואושר בבית הדין הרבני. במסגרת ההסכם, האב העביר את זכויותיו בדירה לגרושתו על מנת להבטיח מגורים לבתם המשותפת עד שתגיע לגיל 18. עם הגיע הבת לגיל בגרות, נקבע כי הדירה תימכר, והאב יקבל מחצית משוויה.
לאחר פטירת האם, הדירה עברה בירושה לידי הבת. עם זאת, הבת סירבה למכור את הדירה או לשלם לאב את חלקו, בטענה כי ההסכם אינו מחייב אותה למכור את הנכס בפועל.
בערכאה הקודמת, בבית המשפט לענייני משפחה, נדחתה תביעת האב לקבל את חלקו בדירה. השופטת ציפי כהן אביטן (בצילום) קבעה כי הבת אינה מחויבת למכור את הדירה או לשלם לו.עם זאת, בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על החלטה זו, וציין כי החלטת הערכאה הקודמת מתעלמת מהמשמעות הברורה של ההסכם, כפי שנוסח, וכפועל יוצא פוגעת בזכויות המערער באופן בלתי מוצדק.
האב טען כי ההסכם בין הצדדים היה ברור – הדירה נועדה להבטיח מגורים לבת עד גיל 18 בלבד, ולאחר מכן יש למכור אותה ולחלק את התמורה. לדבריו, הבת מפרה את ההסכם ומונעת ממנו את זכויותיו הכלכליות בנכס.
מנגד, הבת טענה כי הדירה שייכת לה בירושה וכי ההסכם אינו מחייב את מכירת הנכס בפועל. בנוסף, טענה כי האב התמהמה בפנייתו לבית המשפט והגיש את התביעה באיחור בלתי סביר.עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיה וקבע כי העיכוב נבע מנסיבות רגישות, ובהן מצבה הבריאותי של המנוחה, ואין לראות בכך חוסר תום לב מצדו של האב.
השופטים דחו את טענות הבת וקיבלו את הערעור במלואו. בפסק הדין הבהירו כי כוונת ההסכם הייתה להבטיח מדור לקטינה בלבד, וכי "לאחר שהבת הגיעה לגיל 18, אין עוד עילה להחזיק בדירה ללא מכירתה," כפי שנכתב בהחלטה.
סוף דבר: השופטים קבעו כי הבת תשלם לאב מחצית משווי הדירה, בהתאם להערכת שמאי אם תבקש זאת, ועד לסכום מרבי של 974 אלף שקל, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. בנוסף, היא תשלם לאב 40 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
Comments