למרות הפגמים: צוואה שנמסרה בעל פה לבני הזוג אושרה על ידי השופטת שושנה ברגר

מאת: שלמה בן ברוך,

אדם ללא ילדים, שסבל ממחלת נפש, היה מאושפז בהוספיס ומונה לו אפוטרופוס לגופו ולרכושו – קרובת משפחתו ובן זוגה. בשנת 2019, 15 ימים לפני מותו, כאשר היה מחובר לחמצן והרגיש כי ימיו ספורים, אמר לבני הזוג שביקרו אותו כי הוא מוריש להם את כל מה שיש לו, ודיבר עימם על כך שטיפלו בו.

על פי חוק הירושה, כדי לתת תוקף לצוואה בעל פה לפני מותו של אדם, המכונה "צוואת שכיב מרע", יש לעמוד בחמש דרישות: המצווה צריך להרגיש כי הוא עומד למות; הדברים נאמרים בפני שני עדים; רישום זיכרון דברים על ידי העדים; הפקדת זיכרון הדברים בבית המשפט; והרישום וההפקדה צריכים להיעשות סמוך ככל האפשר למועד הצהרת הצוואה. במקרה הנוכחי התקיימו רק שתי דרישות מתוך חמש. לא נערך זיכרון דברים, ולכן גם לא הומצא או הופקד בבית המשפט. בני הזוג ביקשו לקיים את הצוואה ופנו לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. נציג האפוטרופוס במשרד המשפטים התערב בהליך, וטען כי לא הוכח שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה.

בחודש שעבר קבעה השופטת שושנה ברגר (בצילום) כי הצוואה תתממש, מאחר שהיא משקפת את רצון המנוח. לאחר שמיעת עדויות של מומחים וקרובים, היא קבעה כי המנוח, שלקה בנפשו, היה כשיר לערוך צוואה והבין את משמעותה ואת הכספים שהיו לו. השופטת הוסיפה כי "המבקשים הוכיחו כי בינם ובין המנוח הייתה מערכת יחסים מיוחדת, הם היו קרובים מאוד, והמבקשים דאגו וטיפלו במנוח במסירות עד יומו האחרון".

השופטת קבעה כי גם אם נפל פגם בצוואה, ודרישות החוק לא התקיימו במלואן - היא שוכנעה כי רצון המנוח היה להוריש את רכושו למבקשים באופן חופשי ואמיתי. היא השתכנעה כי העדים שמעו את המנוח מצווה את רכושו, ואין ספק כי היה באותה תקופה במצב של "שכיב מרע".

השופטת ציינה כי בני הזוג הגישו קודם לכן בקשה לצו ירושה בה ציינו בה כי המנוח לא השאיר צוואה. עם זאת, היא קבעה כי הבקשה הוגשה בעקבות ייעוץ משפטי שקיבלו, ואין בכך להשפיע על המסקנה כי נערכה "צוואת שכיב מרע". השופטת הדגישה, כי "מצווה לקיים את דברי המת", וכי זו חובה מוסרית שמוטלת על החיים כלפי אלו שהלכו לבית עולמם.