השופט יוסף אלרון: "לא שוחחתי עם שר המשפטים ולא ביקשתי לקבל את תמיכתו"

מגזין בית המשפט,

השופט יוסף אלרון במענה לועדה לבחירת שופטים: לקראת סיום כהונתה של הנשיאה אסתר חיות, ביקש אלרון כי שמו ייכלל ברשימת המועמדים לתפקיד הנשיא של בית המשפט העליון. הבסיס להגשת מועמדותו נסמכה על ניסיונו הניהולי העשיר ופעילותו בתחום בתי המשפט ועל העבודה השיפוטית הרבה המגוונת, "שעשיתי במשך שנים ארוכות כשופט בבית משפט השלום, כסגן נשיא ונשיא של בית משפט מחוזי חיפה וכהונתי בבית המשפט העליון". את מועמדותו לתפקיד זה הגיש מתוך מטרה אחת בלבד: "לפתח ולהטמיע שיטות ניהול מתקדמות במערכת בתי המשפט כדי לייעל את השירות החיוני, שמערכת זו מעניקה לציבור וכן לחזק את אמון הציבור במערכת".

אני מאמין בכל מאודי, שהשגת מטרה חשובה זו כרוכה בהיותו של בית המשפט העליון מוסד אפוליטי, ניטרלי, מובן לציבור וחסר פניות – מוסד אשר מתמקד בעבודתו המשפטית הענפה, מבצע עבודה זו ביעילות ובהגינות ונמנע מלרדת לזירת ההתגוששות הפוליטית.

בניגוד לפרסומים אודותיי בכלי התקשורת השונים, אין לי קשר עם אישיות פוליטית כלשהי. מעולם לא עשיתי דבר על-מנת לקדם את מועמדותי לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, זולת עצם הגשת המועמדות; מעולם לא שוחחתי בנושא זה או אחר עם שר המשפטים ומעולם לא ביקשתי לקבל את תמיכתו של פוליטיקאי כלשהו בקשר למינוי. תפישתי כשופט דוגלת בניתוק המשפט מפוליטיקה ובהתרחקותם של בתי המשפט ממחלוקות פוליטיות וממחנאות אידאולוגית, אשר מקימה חיץ בין קבוצות אזרחים שונות ויוצרת  פילוג בעם.

לפי תפישתי, בתי המשפט חייבים להבטיח שהדין יהא אחד לכולם ושכולם יהיו שווים בפני הדין.

הגשת מועמדותי לתפקיד הנשיא אינה תואמת את שיטת הסניוריטי הנהוגה בבית המשפט העליון מאז קום המדינה. אולם, שיטת הסניוריטי היא בגדר שיטה בלתי פורמלית ממנה אפשר – ולדעתי אף ראוי – לסטות במקרים המתאימים לכך בהתחשב בנסיבות הזמן והמקום.

לטעמי, סניוריטי הוא בגדר שיקול במינויו של נשיא לבית המשפט העליון, אולם אין לראות בו שיקול בלעדי ומכריע – זאת על-מנת להבטיח  שלכהונת הנשיא ייבחר המועמד המתאים ביותר שבאמתחתו, בין היתר, יכולת מוכחת וניסיון ניהולי משמעותי, לצד הניסיון השיפוטי (דבר שאינו מובטח כלל ועיקר בשיטת הסניוריטי); מטעמים אלה ביקשתי להיכלל ברשימת המועמדים כדי שהוועדה לבחירת שופטים תבחן, בין היתר, את מועמדותי.

במאמר מוסגר, ולשם השוואה, אפנה את מכובדיי לדרך בה נבחר נשיא לבית המשפט העליון באנגליה (בית הלורדים לשעבר), שאינה כוללת סניוריטי כאמת מידה בלעדית למינוי  כבישראל (ראו: Constitutional Reform Act 2005, המצורף כאן כנספח א').

כידוע, שיטת הסניוריטי גם אינה מקובלת בבית המשפט העליון של ארצות הברית. לגופם של דברים, אני סבור שגם על מערכת בתי המשפט להתאים את עצמה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים ולמשברים, שלמרבה הצער פוקדים את החברה הישראלית בשנים האחרונות. התאמת המערכת, כאמור, הכרחית לתפקודה התקין ודורשת מענה משפטי וארגוני החלטי.

לעניות דעתי, אדם שראוי לעמוד בראש המערכת, שנדרשת לספק מענה מסוג זה, צריך להוכיח כישורים ניהוליים ומנהיגותיים, ניסיון חיים מגוון ובשלות אישית, לצד יכולותיו כשופט מקצועי. כל אלה יסייעו למערכת להתאים את עצמה למציאות המשתנה, ולפתח יכולות התמודדות עם המשברים והאתגרים השונים שנכפו עלינו. שיטת הסניוריטי, ככזאת, רחוקה מלתת מענה לצרכים בוערים אלה.

אני מאמין שבידיי הכישורים הנדרשים למלא את תפקיד הנשיא של בית המשפט העליון בהצלחה מרובה. כל מבוקשי הוא שהוועדה תעשה את ההשוואה הנדרשת בין המועמדים העומדים לפניה לגופם של דברים, ומבלי להפעיל את שיטת הסניוריטי כמעין חזקה שאינה ניתנת לסתירה.

לשם כך, אשמח להופיע בפני הוועדה כדי להציג בפניה את משנתי בכל הקשור לניהול מערכת בתי המשפט – בין היתר על רקע המשברים והאתגרים עמהם נגזר עלינו להתמודד.

אדגיש, כאמור, אני מכהן כשופט זה למעלה משלושים שנה. התמניתי לבית משפט השלום בחיפה ביום 14.3.1994 בתקופת כהונתם של הנשיא מאיר שמגר ושר המשפטים דוד ליבאי. בשנת 2003 התמניתי כשופט לבית משפט מחוזי חיפה בתקופת כהונתו של הנשיא אהרן ברק ושר המשפטים יוסף (טומי) לפיד.

כיהנתי כסגן נשיא של בית משפט זה בברכתם של הנשיאה דורית בייניש ושר המשפטים יעקב נאמן. במסגרת זו, הייתי אחראי על המחלקה הפלילית ומתאם עבודת השופטים מול המזכירויות והמדורים. קיימתי ישיבות סדירות עם ראשי המדורים ועקבתי מקרוב אחרי לוחות הזמנים של טיפול בתיקים ומתן פסקי דין על ידי עמיתיי.

כמו כן, ניהלתי ממשקים מטעם המערכת מול פרקליטות המחוז, הסנגוריה הציבורית, ועד לשכת עורכי הדין וגורמים נוספים. בחודש יולי 2013, נבחרתי לתפקיד של נשיא בית משפט מחוזי חיפה על ידי שרת המשפטים ציפי לבני והנשיא אשר גרוניס. ביום 22.2.2017, נבחרתי לכהונת שופט בית המשפט העליון, בתקופת כהונתן של הנשיאה מרים נאור ושרת המשפטים איילת שקד, ומוניתי לתפקיד זה ביום ה-30.10.2017, בתקופת כהונתן של הנשיאה אסתר חיות והשרה איילת שקד.

במהלך כהונתי כסגן נשיא וכנשיא של בית המשפט המחוזי חיפה, הוכחתי הבנה עמוקה ויכולת ניהולית, וכן יישמתי בהצלחה רבה שיטות ניהול מתקדמות – שבעניינן אשמח לפרט בפניכם. במסגרות אלה, הצעדתי את בית המשפט להישגים בולטים (עליהם יכולים להעיד גורמי החוץ שעבדתי מולם: פרקליטי המחוז הפלילי והאזרחי דאז, עוה"ד עמית אייסמן, פרקליט המדינה דהיום, עוה"ד איתן לדרר, פרקליט מחוז צפון (אזרחי) דהיום; הסנגורית הציבורית המחוזית, המכהנת כיום כסנגורית הציבורית הארצית, עוה"ד ענת מיסד-כנען, יו"ר הוועד של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה דאז וכיום מ"מ יו"ר לשכת עורכי הדין בישראל, עוה"ד תמי אולמן ועוד רבים אחרים.

רכשתי ניסיון של למעלה משלושה עשורים בעבודת צוות ובניהול תיקים מורכבים ביעילות ובסדי זמנים קצרים; טיפלתי במאות תיקי פשע חמור בראשות הרכבים רבים; כשופט בבית המשפט העליון, הובאו לטיפולי מאות תיקים אזרחיים, פליליים ומנהליים; נקטתי יוזמות רפורמה שונות, לרבות יוזמות חקיקה (כדוגמת נייר עמדה לשינוי חקיקה בדבר שמיעת תיקים בדן יחיד, במקום מותב תלתא), ועוד הצעות חקיקה בנושאים  שנועדו לסייע בעבודת בתי המשפט והעומס המוטל עליהם.

כמו כן, נטלתי חלק פעיל, ולעתים קרובות מרכזי, בוועדות ובפעילויות ניהוליות נוספות הקשורות למערכת בתי המשפט ולא אחת התבקשתי להוביל – והובלתי – מהלכי תכנון וחשיבה אסטרטגית בהתמודדות עם משברים, שהמערכת נדרשה אליהם מעת לעת (ראו נספח ב' המתייחס לעיקרי פעילותי במערכת בתי המשפט).

אני מכיר לפני ולפנים את מערכת בתי המשפט, את כל ערכאות השיפוט, ואת העבודה השיפוטית והמנהלית, לרבות עבודה מול מטה הנהלת בתי המשפט.

התייחסותי בתמצית להסתייגויות שהונחו לפני הוועדה

ראשית, אציין כי רובן המכריע של ההסתייגויות הופקו בהפצה המונית של נוסח אחיד שהועבר בשיטת "העתק הדבק", וזאת  במסגרת של מסע הכפשה מצער, אשר מנוהל נגדי ברשתות חברתיות. מדובר במהלך קנטרני ונטול תוכן ענייני ומשכך אמנע מלהתייחס לדברים. (מצורף כאן כנספח ג').

באשר להסתייגויות הקשורות לכהונתי כיו"ר הוועדה, שבחנה ואישרה את מבחני ההסמכה למקצוע עריכת דין – המעיין במבחנים שנערכו תחת פיקוחה של הוועדה ימצא בהם בהירות, ענייניות והקפדה על שאלות מגוונות, אשר מבחינות בין עיקר לטפל, ואשר בוחנות ידע משפטי והבנת המשפט אצל מי שאמור לתת שירותים משפטיים לאזרחי המדינה ברמה נאותה. מטבע הדברים, יש מי שלא היה ביכולתו להצליח במבחנים אלו ולהציג את הרמה המקצועית הנדרשת מעורכי דין בישראל, והלא בדיוק לשם כך נועדו המבחנים.

מכאן להסתייגות שעניינה חקירת סיבת מותה של הילדה החוסה, ד' ז"ל, בבית החולים רמב"ם בחיפה (להלן: תיק החס"מ):

בחודש פברואר 1999, הטיל עלי נשיא בתי משפט השלום במחוז חיפה דאז, השופט אורי קיטאי, את הטיפול בתיק החס"מ. במוקדו של תיק זה עמד מותה הטראגי של ילדה שחסתה במעון לילדים עם צרכים מיוחדים. נטלתי על עצמי משימה זו כעבודת קודש וביצעתיה בזהירות, ברגישות רבה, ותוך השקעת שעות עבודה רבות בימים ובלילות, לצד הטיפול השוטף בתיקים אחרים שהופקדו בידי כשופט מן השורה.

ההחלטות שנתתי בתיק החס"מ מדברות בעד עצמן והן שהובילו להוצאת צו אישום נגד שני רופאים. צו זה ניתן אחרי בחינה דקדקנית מאוד של חומר הראיות הלכאורי שהונח לפניי, ואחרי ששמעתי בקשב רב עדויות רבות מהן עלו העובדות הבאות: הילדה המנוחה נקלטה בחדר המיון ללא חבלות על גופה; מותה של הילדה נגרם על ידי כלי רפואי כלשהו שהסב לה חבלה חמורה בהתאמתו של הכלי למאפייני החבלה, עליה העיד בפניי הפתולוג, ד"ר חן קוגל, כיום מנהל המכון לרפואה משפטית אבו כביר, אשר תיאר את עיתוי החבלה ואת מיקומה, וכן את צורתו האפשרית של הכלי הרפואי שגרם לחבלה, כמו גם של רופאת ואחות חדר המיון, שקלטו את הילדה ולדבריהן בעת קליטתה לא הייתה כל חבלה על גופה. זאת, לצד הגרסאות הסותרות, התמיכות והפרכות שנתגלו בעדויותיהם של הרופאים המנתחים.

בעקבות הטיפול בתיק החס"מ קיבלתי מהנשיא אורי קיטאי מכתב מיום 28.9.1999 בו נכתבו הדברים הבאים:

"הנדון חס"מ – בית חולים רמב"ם מלוא הערכתי לדיון שניהלת בתיק הנ"ל, כאשר טיפלת בתיק הרגיש בצורה נבונה, יעילה ומהירה – יחד עם זאת, ביצעת עבודה יסודית ביותר. האמור לעיל הוא למרות הלחצים הסמויים והגלויים בהם עמדת באומץ ובכבוד. עלה והצלח".

כמו כן, אני מצרף העתק מהמייל שקיבלתי מד"ר חן קוגל (מנהל המכון לרפואה משפטית אבו כביר, מומחה דגול בתחום הרפואה המשפטית וחתן פרס ישראל), המתייחס לזיכוי הרופאים אותם מצאתי לנכון להעמיד לדין פלילי, אשר פותח במילים: "קראתי את הכרעת הדין של בית משפט השלום בנצרת [...] ומאז איני יודע את נפשי. הדברים כה חמורים, שלא הצלחתי להתרכז ולכתוב תגובה הולמת מייד לאחר הקריאה. גם עכשיו תגובתי פחות שכלתנית ממה שרציתי ומה שראוי שתהיה, אך אינני יודע מתי ארגע, ואוכל להגיב באיפוק, אם בכלל ...". (ראו נספח ה', העתק המייל מצורף בידיעתו וברשותו של ד"ר קוגל).

לנוכח עוצמת הדברים הכתובים, מיותר להוסיף להם דבר. אומר אך זאת: התסכול שחשים הרופאים שהוריתי על העמדתם לדין פלילי ומקורביהם מובן לי לחלוטין. ברם, תסכול זה אינו בגדר סיבה לגיטימית להגשת ההסתייגות שבה עסקינן. הסתייגות זו מן הסתם אינה מתמודדת עם הראיות הלכאוריות אשר דיברו – ועדיין ממשיכות לדבר בעד עצמן  – למרות הזיכוי הטכני של הרופאים.

ויודגש, אז כהיום, אני משוכנע שבדין ניתן צו האישום בעניינם של שני הרופאים שניתחו את המנוחה, אשר רק לחלק הראייתי הלכאורי התייחסתי לעיל.

אחרית דבר

בסיום דבריי אדגיש את התכונות שנדרשות מנקודת מבטי מנשיא בית המשפט העליון, שלשם הבטחת קיומן כמכלול – ראוי בנסיבות לאפשר חריגה משיטת הסניוריטי. אני אומר דברים אלה מבלי לגרוע מהערכתי למועמד זה או אחר.

כוונתי לכל אלה: רגישות ואמפטיה ביחסי אנוש; רצון כן לסייע לזולת; מוכנות ויכולת לשתף פעולה עם אחרים ולאצול סמכויות לאנשים מתאימים; מתן דוגמא מקצועית ואישית; יצירת סביבת עבודה נעימה; הגברת הפרודוקטיביות בעבודה ועמידה בלוחות זמנים; פתיחות רעיונית ויכולת להוביל שינויים ארגוניים ולהטמיעם במערכת; מזג שיפוטי; ענווה, חריצות, ניסיון חיים ובשלות אישית. בלעדי תכונות אלה ואחרות למי שעומד בראש מערכת בתי המשפט – לא נוכל לתפקד כיאות כמערכת, לא נוכל לתת שירות מיטבי לציבור המתדיינים ולמיצגיו השונים, וממילא לא נזכה באמון הציבור, שכה נחוץ לנו בימים קשים אלה. 

שמירה על עצמאות מערכת בתי המשפט ומניעת כל התערבות זרה והשפעה פוליטית היא אבן יסוד בדרך הילוכי. כמו תמיד, אני רואה את עצמי מחויב בכל מאודי למערכת בתי המשפט ונכון להמשיך ולשרתה מסביב לשעון בכל ימות השבוע, כפי שאני עושה מיום השבעתי כשופט.

באשר לפרק הזמן הקצר בו אכהן כנשיא, באם אבחר – אעשה מאמץ ללכת בדרכו של חברי, השופט עוזי פוגלמן, שהספיק להוציא אל הפועל לא מעט מהלכים חשובים ומועילים למערכת בתוך התקופה הקצרה בה כיהן כממלא מקום הנשיא.