פסק דין שניתן לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור שהגישה עמידר, חברת דיור ציבורי, נגד נרקומן לשעבר שביקש להמשיך להתגורר בדירת "עמידר" של אביו המנוח. בית המשפט פסק לטובת ההנתבע, וקבע כי יש להכיר בו כ"דייר ממשיך" ולא לפנותו מהנכס - באופן ששולל ממנו את הסטטוס פולש.
הנתבע, טוען כי התגבר על התמכרותו לאחר ארבעים שנה ושיקם את חייו בהצלחה, התגורר בדירת עמידר עם אביו, ואשר הוקצתה לאב. בעקבות מעבר אביו לבית אבות בשנת 2016 ובהמשך הלך לעולמו, קבעו עמידר והוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון כי הנתבע אינו זכאי למעמד של "דייר ממשיך" וביקשו לפנותו.
המחלוקת המשפטית התרכזה סביב הוראת מעבר בחוק ההסדרים, שנחקק בשנת 2009, המותנית את זכותו של דייר להמשיך להתגורר בדירה ציבורית בעמידה בקריטריונים מסוימים, לרבות הוכחת זכאות אישית לדיור ציבורי. עם זאת, הוראת המעבר קובעת כי השינוי בחוק אינו חל על מי שעד ליום 1.8.2009 התגורר עם מוטב בדירה ציבורית לפחות ארבע שנים ברציפות, עד למותו של המוטב או למעבר לדירה בבית אבות.
עמידר טענה כי יש צורך במגורים רצופים אצל הדייר הציבורי מהמועד הקובע (אוגוסט 2009) ועד לפטירתו או מעברם לדיור סיעודי כדי לעמוד בדרישות הוראת המעבר. עם זאת, בית משפט השלום דחה את עמדת עמידר, מה שהוביל לערעורם לבית המשפט המחוזי.
בהמשך השופט אביגדור דורות קבע כי יש לפרש את ההמשכיות הנדרשת בהוראת המעבר כמינימום של ארבע שנות מגורים. השופט דורות הדגיש כי הימצאותו של פסיק לאחר המילה "וברציפות" מרמזת על כך שהוא מתייחס לחלקו הראשון של המשפט, דהיינו הדרישה לא חלה על מי שהתגורר בדירה 4 שנים ברציפות בתקופה שלפני אוגוסט 2009.
כמו כן, ציין השופט דורות כי מטרת הוראת המעבר היא להגן על דיירים ותיקים שכבר התגוררו בדירה בעת תיקון החוק ב-2009, ולמנוע את תיוגם כ"פולשים".
משכך, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של עמידר חייב את עמידר לשלם לנתבע, שנשאר לגור בבית אביו, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
פסק דין זה לא רק מאשר את זכותו של המשיב לדיור אלא גם מדגיש את החשיבות של התחשבות בנסיבות הפרט ומתן הזדמנות שניה למי ששיקם את עצמו, המאפשר להם להשתלב מחדש בחברה ולבנות את חייהם מחדש. היא משמשת תזכורת לכך שחמלה והבנה יכולות למלא תפקיד חיוני בתמיכה באנשים בדרכם להחלמה ולתרום לרווחתם הכללית.
Комментарии